הכרעת דין בתיק ת"פ 50036-10-12

התוצאה

1.         אין בליבי ספק שיש להרשיע את הנאשם. מאמין אני למתלונן, על נסיבות התקיפה מצד הנאשם שכעס עליו, שנדרש להחזיר בפני אחרים, אותם 50 שקלים, שהוא חב לו שנים. הנאשם לא הגן על עצמו, לא הייתה כל הצדקה במגע עם המתלונן לא כל שכן לתקיפה במכה חזקה במיוחד ומעבר לכל מידה כעולה גם מהתוצאה המומחשת גם בתיעוד הרפואי ובתמונות.

2.         הנאשם, שהעיד על עצמו כבעל יכולת ספורטיבית בתחום הריצה (עמ' 85 לפרוטוקול), ברח מהשוטרים במנוסה, והם לא הצליחו לאתר אותו בסריקות, כי כבר לא היה בקרבת הזירה ונמצא כעבור כמה חודשים רק באילת. ער אני להסבריו, אך הם אינם משכנעים בשים לב להתרשמותי הכללית ממנו. להלן אנמק.

הרקע

3.         תמצית האישום הנאשם יליד 1979, הואשם בתקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין התשל"ז -1977 (להלן: " החוק") ובאופן קונקרטי בתקיפת המתלונן עימו יש לו היכרות מוקדמת.

4.         תמצית העובדות היא שלאירוע המתואר באישום שלבים אחדים: תחילתו בכך שביום 15/6/12 עובר לשעה 01:54 במועדון של העדה האתיופית, ביקש המתלונן מהנאשם שיחזיר לו 50 ש"ח שהלווה לו והנאשם החזיר. בשלב השני, יצאו מהמועדון לרחוב סמוך המתלונן החל לחצות את הכביש והנאשם רץ אחריו, היכה בראשו ובאפו באגרופיו, וארצה הפילו. למתלונן נגרמו חבלות קשות בפנים המהטומות בפניו ושבר בעצמות האף ודימום בנחירו הימני והוא נזקק לטיפול רפואי והשגחה.

5.         תמצית המענה וחזית המחלוקת - היא שהנאשם הודה בהיכרות מוקדמת, אישר נוכחות במקום ובזמן, ואף קיום מאבק שבו היו שניהם ואין בילתם. הוא לא כפר בעצם קיום החבלות אלא בגרימתן. מלכתחילה, בחר במענה שלא להתייחס במפורש לטיב המכות שנתן וטען להגנה עצמית כי לגרסתו המתלונן הוא שתקפו והיה עליו להיחלץ ממנו. כלומר "בפתח היום" לא הייתה מחלוקת על העובדות הבאות: יש היכרות מוקדמת, המתלונן ביקש וקיבל הלוואה במועדון. לאחר שיצאו מהמועדון התפתח מאבק אלים. לאחר המאבק סבל הנאשם מהחבלות המפורטות (שברור שהן ממשיות) ובכל אופן וכמפורט לעיל גם עובדות אלה הוכחו מעבר לספק סביר במהלך הדיון במה שמלכתחילה אין במחלוקת. המחלוקת התמקדה, בהתרחשות מחוץ למועדון מי הגיע לאחר מי, פרטי המאבק ושאלת אחריותו הפלילית של הנאשם. "בסוף היום" גם לא נותרה מחלוקת כי הנאשם הלם באגרופו במתלונן וזאת כעולה מסיכומי הצדדים.

6.         המאשימה עתרה להרשעתו, על סמך הראיות העיקריות הבאות: עדות המתלונן על האירוע ונסיבותיו, עדות בנו שמצאו פצוע, עדות אשתו, עדות שוטר מתנדב שפגש במתלונן בזירה אך לא בנאשם (בן דוד), עדות החוקר שגבה עדותו ותיעד בתמונות חבלתו (ציון הללי). העדים התייחסו גם לבריחתו של הנאשם, עדות סמי בן אשר על הניסיונות לאתר שלא צלחו ועל כך אין מחלוקת במשך 3 חודשים.

7.         תמצית הסיכומים בע"פ היא: עמדת המאשימה היא שיש להאמין למתלונן ולהרשיע מהסיבות העיקריות הבאות: לגישתה, תיאור גרסת המתלונן יציב ומשכנע ובכל מקרה נתמך בראיות נוספות ולא אחזור על כל שפורט לעיל מפי נציגה. לטעמה, אין להאמין לנאשם שאינו קורבן ולפיכך ברח הגיע עד אילת ונמצא בחלוף 3 חודשים ולא טרח להתלונן. בשולי הדברים, התייחסה לטענת הנאשם על אירוע נוסף שלא הוכחה מעורבות המתלונן בו וציינה שגם ממה שהמתלונן עצמו הגיש עולה שגרסתו הייתה לגמרי שונה כי טען שהוכה על ידי מג"בניקים. 

            עמדת ההגנה היא שלגישתה, יש להאמין לנאשם ולזכותו מהסיבות העיקריות הבאות: מדובר במאבק בין שניים, שכל אחד אומר שרעהו הרביץ. אין להאמין למתלונן רק כי הוא חבול וגם מהטעמים האלה: יש לדחות את ההסבר כי היה לו לא נעים לתת כסף ליד אנשים אחרים אך אקדים ואציין שבהקשר זה הנאשם עצמו אמר שהוא אדם שנוהג לשלם. אין להאמין לו בגלל מספר המכות שמנה, כי ישנו הבדל בין מכה אחת לבין שתיים, ניסה להעצים כי תיאר לראשונה טבעת מברזל. ברם, בכל מקרה ברור שהאף נשבר בין אם זה בגלל טבעת מברזל ובין אם זה אגרוף "מברזל" מצד הספורטאי. שוטרים לא ראו בזמן אמת. בנוסף, ציין שלטעמו הנאשם צמצם את חלק השתייה והנוכחות במועדון ואף הפנה בהקשר זה לדברי הבן והאישה. לגרסתו, הנאשם היה שיכור והוא שהיכה. עם זאת, בחר לא להתייחס לכך שסמוך למכה שתוצאתה היא עד כדי כך מסר לבנו שמסר למשטרה על אתר פרטים לצורך ביצוע הסריקה. ואפרט עוד בהמשך.

דיון

8.         בחנתי בדקדקנות את הראיות לאחר אזהרה עצמית, כמובן מהותית. אכן, צודק הסנגור שבסיטואציה המכות עצמה היו שניהם בגפם אולם בסוף היום ולאחר הבחינה הזהירה הגעתי למסקנה החד משמעית בדבר אחריות הנאשם.

9.         בפן הראייתי - קביעת הממצאים לגבי אותם רכיבים שבמחלוקת מותנית בתחילה בהכרעה בהימנות. שכן רק לעדות המהימנה נייחס משקל ובסוף היום יש לבדוק האמנם הצליחה המאשימה להגיע עד רמת הוודאות המאוד גבוהה הנחוצה שלמעלה מספק סביר המעוגנת היום בסעיף 34כב' לחוק וממזערת סיכוני טעות. אין מתכון פשוט לבחינת המהימנות. נקודת מוצא יש בחקיקה ובפרט בפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 ובפרט בסעיפים 53 ו-57 כשסעיף 57 מבהיר שסתירות שלעצמן אינן מונעות את הקביעה. בפסיקה ישנה רשימה פתוחה של מבחנים בקביעת מהימנות כמו מבחן ההתרשמות, האישיות, ההשוואה והיא נזכרת בפירוט יחסי בפסה"ד של כב' השופט עמית בעניין אבשלום ע"פ 8146/09 אבשלום נ. מדינת ישראל (8/9/11). אציין בשים לב למאבק האלים, המתואר ובשעת התרחשותו הלילית גם במקרה זה יש סיטואציה עובדתית המקשה על גיבוש ראיות חיצוניות וגם מלאכותי לצפות מקורבן לאלימות טראומתית לספר סיפור מאוד מפורט ומובנה. אך בהקשר זה הסיפור בפני הקורבן שבפניי היה ברור ומשכנע. אציין ובשים לב לסיכומי הצדדים, שעבירת אלימות אינה חריג המחייב תוספת ראייתית לעדות היחידה אף אין לגביה דרישת הנמקה כמפורט למשל לגבי עבירת מין אולם, הלכה למעשה מאוד חשובה במצב כזה חובת האזהרה העצמית לבדוק האם יש עדות שניתן להסתפק בה בהרשעה וכדי להיזהר מתלונת שווא. לא כל שכן אם קיימים פערי תרבות וראו למשל בע"פ 3140/11 פלוני נ. מדינת ישראל (30/4/12) וכן ע"פ 4938/94 שמרלינג נ. מדינת ישראל פ"ד נ5 191 (11/12/96) ואין בכך כדי למצות.

לפיכך להכרעה לפי מידת הוודאות הנחוצה יש לבחון היטב את מכלול הנתונים העובדתיים המצויים. ההתרשמות הבלתי אמצעית חשובה כשלעצמה אך יש לבחון גם נתונים חיצוניים שיכולים להגיע עד תוספת ראייתית גם אם אינה נחוצה פורמלית מסוג "חיזוק" מאמת ואף "סיוע" מסבך. תוספת כזו יכול שתהיה אחת מרשימה פתוחה של אפשרויות בהתאם לנסיבות למשל: א. בחבלות. ב. טיפולים רפואיים ללא הסבר סביר מלבד אלימות הנאשם. ג. במצבו הנפשי (ולא רק הפיזי) של עדים שקלטו הוא בחושיהם בזירה. בנוסף וכמובן יש להפנות מבט גם לנאשם להתנהגותו לאחר מעשה ובכך אין להסתפק אך גם בבריחה מהמקום ניתן למצוא דבר מחזק למשל ראו כב' השופטת בן פורת בענין ע"פ 677/84 דוד נ. מדינת ישראל פסקי דין מא(4) 33 עמ' 50 (15/9/87). ד. שקרי הנאשם שלגביהם נחוצה זהירות כי נאשם לא מורשע רק בהיותו שקרן ושקריו אינם תחליף לראיה האמיתית אולם יכולה להוות תוספת בנסיבות המתאימות. ה. אוסיף גם לענין בירור האמת וגרעין האמת ואפנה  גם למשל לכב' השופטת ארבל ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ. פלוני (3/7/07) המתייחסת לנקודת המבט הכללית והפרטנית שמתוכה יש לבדוק את הדברים.

בשולי דבריו התייחס הסניגור להיבט של מחדלי חקירה ואכן אין זהו העיקר כי בסופו של יום לא היו מחדלים המותירים ספק סביר בענין האשמה וראו למשל בהקשר זה מפי כב' הש' רובינשטיין בענין בע"פ 5386/05 אל חורתי נ. מדינת ישראל (18/5/06) מפי כב' השופט רובינשטיין.

10.        יישום הפרמטרים הראייתיים הנ"ל מבסס לטעמי את הרשעת הנאשם

11.        ב תמצית לגבי עדות המתלונן - כללית אציין שהאמנתי לו לרקע התרשמותי ממנו- וגם לרקע הסיבות הבאות: דיבר בפשטות ובהירות, לא נטה להפריז למשל לא טען לריבוי של מכות, תיאר את הקושי בדיוק נוכח עוצמת החבלה ושהתערפלה אצלו ההכרה. מעבר לכך ולא כי הדבר מתחייב נגזרות רבות בעדותו תימוכין בראיות חיצוניות. פרטנית - סיפר המתלונן בפשטות, איך פגש בנאשם במועדון וביקש ליד אחרים שיחזיר לו את השקלים שחב לו זמן רב, והנאשם כעס אך החזיר וביחס לכך בשים לב לטענות הסנגור אציין שנכתב במפורש שכעס (עמ' 9 ש' 19) למרות שלדבריו, כל מה שעשה לפני שהותקף היה לבקש את הכסף ולאחר שהותקף לא עשה לו דבר (עמ' 10) כעולה מיתר הראיות, גם לא היה יכול לעשות דבר. בשים לב לעוצמתם והשפעתן של החבלות. בהמשך החקירה התייחס לשלבי האירוע שפרטתי לעיל. בתוך המועדון על בקשת הכספים בהיותם הלוואה: הבהיר חד משמעית שהוא שביקש מהנאשם כמו פעמים רבות בעבר (עמ' 9) הוא כשלעצמו לא היה מוכן לוותר על הכסף ולא התכוון להמתין 3 שנים אלא שפשוט לא פגש בנאשם עד לפגישה במועדון (עמ' 11). הוא עוד סיפר שלרקע ההיכרות בעבודה המשותפת באיקאה הנאשם רצה יותר והוא הסכים לתת לו את מה שנתן כהלוואה (עמ' 11 ש' 13 עד 19). אקדים ואומר שלנאשם מספר גרסאות, בהקשר זה הוא אמר שכאילו הוא הציע למתלונן פתאום את הכסף וזאת באחת מגרסאותיו. על תגובת הנאשם: כאמור הבהיר שכעס עליו ודווקא בחקירתו הנגדית הובהר כיצד הנוכחים לדברי המתלונן לא נותרו אדישים ואמרו לנאשם תן לו תן לו (עמ' 20 ש' 26). על אותם נוכחים אמנם אמר שאינם מכריו ותגובתם לפי התשובה בחקירה נגדית תמכו בכך שאצל הנאשם גדשו עצביו. המתלונן הבהיר בצורה משכנעת שהסיבה היחידה שיכל להניח לכסף לכעס ולמכות זה בקשת הכסף.

על שלב היציאה מהמועדון ונסיבות החבלה - תיאר כיצד, יצא לבדו לביתו לאחר שכבר היה בידו כספו (עמ' 9 ועמ' 14). הלך מרחק קצר עד שהנאשם הגיע אליו והיכה בו (עמ' 15) הוא לא תיאר רצף של מכות רבות אלא הסתפק במה שזכר כמספר מהלומת אגרוף אחת ואכן ציין שהוכה אחת אחרי הנפילה (עמ' 9). ער אני לכך שבהמשך דבריו, ואכן היה פחות נחרץ לגבי מספר המכות אך גם להסבריו, בין היתר אמר אני לא כל כך זוכר ירד לי הרבה דם. התרשמתי שאכן באירוע פתאומי וקצר וטראומתי עם עוצמה כזו קשה לדקדק ולהיצמד למספר מאוד מדויק של מכות. וזהו השלב על תוצאות החבלה לספר. עלה מדבריו שנשבר אפו ודם זב התערפלה הכרתו (עמ' 9). לבקשת התובעת חזר על תיאור הנפילה והדגים בצורה ממחישה תמונה חזקה לעברו. כמו כן ציין שעודנו סובל מהשבר באף. בנסיבות אלה דיבר על האפשרות שהייתה טבעת מברזל. על השלב עובר למכה מצד הנאשם סיפר שלא הבחין שמגיע לעברו (עמ' 14 ש' 7). עוד אוסיף שלא עשה לו דבר לפני שהנאשם היכה בו (עמ' 10 ש' 2) ובהזדמנות נוספת הסביר גם שיש לו ילדים ואחריות ומעולם לא עשה דבר כזה ואף פעם לא היה לו דבר כזה (עמ' 13). בשלב הבא נותר המתלונן שרוע בזירה והנאשם ברח. לאחר מכן הגיעו עדים נוספים בנו ואחרים. אציין שער אני לטענות הסנגור על הנקודה הנוגעת להגעתו למועדון ולשתיה בו אך גם לכך ששוכנעתי מדבריו של המתלונן לרקע הנאמר לעיל ועוד בנוגע לאירוע נושא האישום. המתלונן אף מסר מיד את הפרטים שיעזרו לזיהוי ולאיתור.

12.        למעלה מהצורך אציין שיש חיזוקים להתרשמותי הכללית מעדות המתלונן בראיות חיצוניות ובהן הבאות: א. עדויות על מצבו בזירה שדם זב מפניו שהוא בסוג של הלם ומסר "בזמן אמת" לבנו ובאמצעותו לשוטרים שנכחו באתר את פרטי התוקף ואף תיאר את לבושו. ב. עדות המתנדב בן דוד. ג. עדות השוטר ציון הללי. ד. עדות בנו. ה. תיעוד רפואי ת/2 עד ת/4 הוגש בהסכמה ומצביע לא רק על עצם החבלה אלא גם גודל העוצמה: למשל נרשם "נחבל קשה בפנים" הדברים כתובים במפורש ביעוץ א.א.ג שהוגש כ-ת/3 אך עוצמתה של חבלה מתבטאת גם בתיעוד רפואי נוסף. ו. תיעוד חזותי כולל המחשה פלסטית במסגרת תמונות פניו של המתלונן שהוגשו כ-ת/5 עד ת/8. ז. הנאשם נמלט מהזירה . ח. סריקות בוצעו מיד סמוך לאירוע אך הוא כאילו נבלע באדמה ולא אותר עד שלב הרבה יותר מאוחר. ט. בהקשר זה אני ער גם לעדות השוטר בן אשר.